top of page

שתיקה כריבונות: ארבע התגובות של התניא והמשמעת שנשכחה מאתנו

מאת רם בן זאב


שתיקה כריבונות: ארבע התגובות של התניא והמשמעת שנשכחה מאתנו
שתיקה כריבונות: ארבע התגובות של התניא והמשמעת שנשכחה מאתנו

בשנים האחרונות כתבתי שוב ושוב על לשון הרע בצורתה המודרנית: הפצה מהירה, רשלנית ולעיתים מצטדקת של רוע באמצעות האינטרנט. התנהגות זו מוצגת לא פעם כדאגה, מודעות, עיתונאות או אפילו אחריות מוסרית. אך המסורה שלנו מעולם לא מדדה דיבור לפי כוונה בלבד. היא מדדה אותו לפי צורך, תוצאה והשפעה רוחנית. השאלות מעולם לא היו רק ״האם זה אמת״, אלא גם ״האם זה נחוץ״ ו״האם זה בונה או הורס״. כאשר התשובה אינה כן מוחלט לשלושתן, שתיקה אינה רק מותרת; היא המעשה הראוי.


מה שחסר לעיתים קרובות בדיון העכשווי הוא הדיוק שבו חכמינו דירגו את השתיקה עצמה. ספר התניא אינו מדבר בלשון מוסרית כללית. הוא מציג מדרג ברור של תגובות לפגיעה, לפרובוקציה ולעוול, שלכל אחת מהן תוצאה רוחנית מובחנת. אין זו חסידות מופשטת. זו הוראה מעשית, והיא נוגעת ישירות לאופן שבו יהודים מתנהלים במרחב המקוון.



התגובה הראשונה היא כעס. זוהי הדרגה הנמוכה ביותר. האדם מגיב בגירוי, בנזיפה או בנקמה. גם כאשר הפגיעה ממשית, מסביר אדמו״ר הזקן שכעס מגלה חסרון באמונה, משום שהוא מציב את ה״אני״ במרכז ושולל את ההכרה שהמאורע מותר מן השמים לצורך זיכוך. הכעס מחיה את העלבון, מעניק לו ממשות ומרחיק את השכינה. מבחינה רוחנית אין זו הבעה ניטרלית אלא הפסד.


התגובה השנייה היא שתיקה מתוך רתיחה. כאן האדם שולט בדיבור ובמעשה, אך בוער מבפנים. ריסון זה הוא בעל ערך משום שהוא מונע פגיעה נוספת. זוהי עבודה אמיתית. ואף על פי כן, הנפש נותרת בלתי מיושבת, משום שהאגו עדיין מעורב ופגוע. התניא מזהה זאת כעבודתו של הבינוני: שליטה בהתנהגות ללא שליטה ברגש. יש כאן שכר, אך אין כאן שלמות.


התגובה השלישית היא תשובת שכל. תשובה חכמה, רגועה או אפילו מחויכת מבטאת שליטה של המחשבה על הלב. היא משקפת בטחון ומנוחת הנפש. ואף על פי כן, גם כאן מוענקת לפרובוקציה מידה של ממשות. עצם ההתקשרות, גם כשהיא מעודנת, מכירה בעלבון כמשהו הדורש מענה. זו דרגה גבוהה יותר, אך אין בה התעלות מלאה.


התגובה הרביעית היא שתיקה גמורה. אין זו שתיקה של דיכוי או פחד, אלא שתיקה של בהירות. האדם אינו משיב ואינו נוטר טינה. הוא מבין שהעלבון אינו כוחו של הפוגע, אלא כלי מן השמים. זהו רגע של בירור, לא של תגובה. זהו דרכו של החסיד גמור, והתניא מלמד ששתיקה כזו מושכת את הברכה הגדולה ביותר. האדם נעשה כלי לאור אלוקי, מאיר ללא הצגה, ללא ויכוח וללא רעש.



למדרג זה יש משמעות עמוקה בזמננו. חלק גדול ממה שמוצג כיום כ״עוצמה״ יהודית אינו עולה מעל הדרגה הראשונה או השנייה. זעם פומבי, שיתוף חוזר ונשנה של מסרים שונאי ישראל והתמקדות רגשית מתמדת בשנאה כלפי יהודים עשויים להיראות צודקים, אך בפועל הם מעניקים חיים לדבר שאותו מבקשים למגר. התניא חד וברור: תשומת לב מעניקה ממשות, תגובה מעניקה אנרגיה.


לא נילחם בשנאת יהודים על ידי התמקדות בשנאה. לא נשמור על כבוד יהודי על ידי גרירת טינופת אל כיכר הציבור והזמנת הכל להביט בה. אי־התייחסות אינה הכחשה. היא אסטרטגיה. היא משמעת. היא נאמנות למה שחכמינו אכן לימדו.


זהו הלקח שעלינו לשוב וללמד את הקהילה היהודית, ובמיוחד את ילדינו. לא כיצד לצעוק חזק יותר, לא כיצד להשיב לכל פרובוקציה, אלא כיצד לבטוח בהשם די הצורך כדי להישאר יציבים. שתיקה, כאשר היא נולדת מאמונה ובהירות, איננה חולשה. היא ריבונות.



>>>> BUY ME A COFFEE <<<<


###


bottom of page