יד, קפה, והקשר הנצחי

מאת רם בן זאב

יד, קפה, והקשר הנצחי

השכם בבוקר, בסביבות השעה 2:30 לפי זמן גריניץ', התעוררתי לפתע מחלום שלא היה דומה לאף אחד מן החלומות שחלמתי מאז פטירת אבי ב־7 באוגוסט 2018. לעיתים תהיתי מדוע מעולם לא חלמתי עליו בחלום חי וברור. היינו קרובים, ואף על פי כן, לילה אחר לילה, שנה אחר שנה, נוכחותו לא הופיעה בשנתי בדרך מוחשית. אך הלילה שעבר היה שונה.

בחלום, אבי ואני היינו בתחנת דרכים וקנינו קפה — דבר שנהג לעשות לעיתים קרובות. הסצנה הייתה מוכרת, יומיומית, ואף על פי כן שררה בה בהירות שקטה שהפכה אותה לאמיתית לחלוטין. עמדנו זה לצד זה ליד הדלפק. הוא שילם על הקפה ואז פנה אליי ואמר "להתראות".

כאשר הושטתי את ידי לקחת את הכוס, עצרתי. משהו באופן שבו אמר זאת נגע בי — זה לא נשמע סתמי, כמו "ניפגש אחר כך". זה נשמע סופי. הסתובבתי לשאול למה התכוון, אך הוא כבר נעלם.

כאשר התעוררתי, התחושה נותרה בי בכובד יוצא דופן. זה לא היה רק חלום; זה היה רגע של מפגש. במחשבה היהודית, חלומות חדים וטעונים רגשית מובנים לעיתים לא כתמונות מקריות, אלא כחוויות משמעותיות של הנשמה. לפעמים נשמת אדם אהוב מבקרת אותנו דרך סביבה מוכרת — מקום שמשמש כסף רוחני. תחנת דרכים, כוס קפה — מקומות שבין לבין — לעיתים קרובות שם חשים את המפגש באופן הברור ביותר.

תמונת אבי משלם על הקפה ונפרד משקפת את מציאות המוות עצמה. אנו נתפסים פעמים רבות באמצע מחווה, מתכוננים לשאול עוד שאלה אחת, לומר עוד מילה אחת — והם כבר איננו. זה היה רגע פשוט וקדוש כאחד.

מאז מותו של אבי אני אומר קדיש יתום מדי יום ביומו. על פי ההלכה והמסורת, הקדיש נאמר רק אחד־עשר חודשים — שהרי החודש השנים־עשר שמור לרשעים ביותר, ואיש אינו רוצה להעלות על דעתו שהוריו היו כאלה — אך אני החלטתי ביודעין להמשיך לומר אותו כל חיי. כאשר רבּי הסביר לי זאת בשנת 2015, שלוש שנים לפני מות אבי, הוא אמר שהסיבה לאחד־עשר חודשים היא שהקדיש נועד להעלות את נשמת הנפטר על ידי קידוש שמו של ה'. לאחר מכן מניחים שאין היא זקוקה עוד לאותה העלאה. אך אני החלטתי, בלי קשר למעלותיהם או חסרונותיהם של הוריי, להמשיך לומר אותו בכל יום למענם — כמעשה של אהבה, הכרת תודה, וקשר נצחי.

החלום הרגיש כמו תקשורת רכה מנשמת אבי — לא כדי לומר לי להפסיק, אלא כדי לסמן רגע. אולי שלב במסע נשמתו. במסורת היהודית, הנשמה ממשיכה לעלות מדרגה לדרגה גם לאחר המוות, ונוטלת נחת והתרוממות ממעשיהם, מצוותיהם ותפילתם של ילדיה. כאשר אנו חיים ביושר, לומדים תורה, ומקדשים את שמו של ה' במעשינו, אנו מעניקים להורינו מתנות רוחניות בעולם האמת. זהו, במובן מסוים, שכר על כך שהביאו אותנו לעולם.

הרהור על החלום הזה החזיר אותי כמעט חמש שנים לאחור — אל הלילה שבו נפטרה אמי, ב־2 בדצמבר 2020. היא התגוררה ליד בוסטון, מסצ'וסטס, ובשל נסיבות מורכבות לא ראינו ולא דיברנו במשך שנים רבות. נודע לי על מותה רק ביום שלמחרת, ב־3 בדצמבר, באמצעות דוא"ל מאחותי. אך באותו לילה קרה דבר שלא אשכח לעולם.

ישנתי, או אולי הייתי במעבר שבין שינה לערות. החדר היה חשוך. הרגשתי מישהו מחזיק את ידי. התחושה הייתה ברורה — עדינה אך מוצקה — ולא הצלחתי למשוך את ידי חזרה. לא היה פחד, רק שלווה, כאילו הזמן הואט. לא ראיתי איש, אך הנוכחות הייתה בלתי ניתנת להכחשה. לאחר זמן קצר — אולי דקה, אם כי נדמה היה שארוך יותר — לפתע יכולתי שוב להזיז את ידי, והתחושה נעלמה.

בבוקר שלאחר מכן סיפרתי על כך לידיד. באותה עת לא ידעתי כלל שאמי מתה בלילה, ולכן לא עלה בדעתי קשר כלשהו. דאגתי תחילה, באופן אגואיסטי, שמא מחלה כלשהי או שיתוק מתחילים להופיע. רק מאוחר יותר, לאחר ששמעתי את הבשורה, חזרה החוויה לתודעתי בבהירות חדה.

הפעם האחרונה שראיתי את אמי הייתה בשנת 1997. היא סבלה מסקלרודרמה, מחלה קשה שכולאת את האדם בתוך גופו. אני זוכר את ידיה השבריריות, דקות וקרות. אחזתי בהן כדי לחממן. זה היה מעשה של אהבה ופרידה, אף שלא ידעתי זאת אז. יותר מעשרים שנה לאחר מכן, בליל מותה, הרגשתי שוב את ידה — לא קרה, לא שברירית, אלא חופשייה. היה זה כאילו נשמתה, ששוחררה מגופה השבור, הושיטה אליי ידה בפעם האחרונה.

הזוהר הקדוש מלמד כי הנשמה ערה בשעת המוות, שהיא מרחפת ומודעת לאהוביה. מפגשים כאלה — שלווים, אינטימיים, ללא כפייה — תואמים את דברי חז"ל: כאשר נשמתו של אדם אהוב מבקרת, אין בכך פחד אלא עטיפה של חום. רגעים כאלה הם מתנות, הבזק של הקשר הנצחי שבין נשמות.

לאחר שחוויתי זאת פעמיים — פעם אחת בסף יציאתה של אמי מן העולם, ופעם נוספת שנים אחר כך עם אבי בחלום — אני מאמין כי מפגשים כאלה אמיתיים. לא במובן הסנסציוני, אלא במובן העמוק, השקט והרוחני שהמסורת שלנו מכירה בו. אלו הם הרגעים שבהם נראית לרגע החוט הבלתי נראה הקושר בין הנשמות.

אמשיך לומר קדיש מדי יום למענם. לא משום שאני מאמין שנשמותיהם כלואות, חס ושלום, אלא משום שתפילתי, מצוותיי ולימודי תורה יכולים להעלותם עוד, להביא להם נחת רוח. ובכך אני מעלה גם את עצמי, מתקרב אל ה' ומכבד את הוריי שהעניקו לי חיים.

כאשר אני מהרהר במפגשים הללו, אני מציע תפילה זו:

‏יהי רצון מלפניך ה׳ אלקי ואלקי אבותי שתהא נשמת אבא ואמא צרורה בצרור החיים, ותתעלה מעלה מעלה בזכות התורה, המצוות והתפילות שאני מקדיש לזכרם בכל יום. תן לי כח להמשיך בדרכך, ולעשות נחת רוח לנשמותיהם ולשמך הגדול. אמן.

>>>> BUY ME A COFFEE <<<<

###

Bill White (Ram ben Ze'ev) is CEO of WireNews Limited, Mayside Partners Limited, MEADHANAN Agency, Kestrel Assets Limited, SpudsToGo Limited and Executive Director of Hebrew Synagogue