top of page
Search

המלכודת מבפנים: עבודה זרה בארצנו וההשלכות שאיננו מוכנים לראות

מאת רם בן זאב


המלכודת מבפנים: עבודה זרה בארצנו וההשלכות שאיננו מוכנים לראות
המלכודת מבפנים: עבודה זרה בארצנו וההשלכות שאיננו מוכנים לראות

ישראל ניצבת היום בצומת שאינו מוגדר על ידי גבולות או פוליטיקה, אלא על ידי בהירות רוחנית. אנו עומדים מול אויבים מכל עבר, ובכל זאת הסכנה הגדולה ביותר אינה חיצונית. היא הסכנה שאפשרנו ואף קיבלנו לתוך שערינו. אנו מצווים על ידי ה׳ בדקדוק מוחלט. בשמות כג:לג התורה אומרת:


לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי כי תעבד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש


זה איננו שיר. זו הלכה. זו אזהרה. זו נבואה. וזו המציאות.


ישראל כיום מוצפת בכל צורה של עבודה זרה. אמונת הבהאים מתחזקת את מקומותיה המטופחים בחיפה תחת הגנה מלאה של המדינה. כנסיות, מסגדים, מנזרים, מקדשים, מרכזי כתות ואף חוגים שטניים פועלים בחופשיות בארץ השייכת אך ורק לאל אחד. נורמליזציה של עבודה זרה נעשית בשם סובלנות, רב־תרבותיות, דיפלומטיה וקידמה. שכחנו שקידמה ללא תורה היא נסיגה, ושסובלנות ללא גבולות היא נטישת אחריות.



ישראל לא הגיעה למצב זה בבת אחת. הרבה לפני הקמת המדינה המודרנית עבודה זרה הותרה כאילו התורה היא הצעה ולא ברית. אפשרנו את מה שה׳ אסר. הגנו על מה שהתורה דורשת להסיר. בנינו ארץ לכל הדתות ואז זעקנו בתדהמה כאשר אותן דתות פנו נגדנו. אך התורה כבר אמרה מה יקרה: כי יהיה לך למוקש. אומה אינה יכולה להפר ציווי ישיר של ה׳ ולצפות לביטחון, ברכה והגנה שיזרמו ללא הפסקה. הברית איננה תיאוריה פוליטית; היא מציאות רוחנית.


בכל פעם שטרגדיה מכה אנו מאשימים את האו״ם, את אירופה, את הטרור, את המיליציות, את הממשלות, את המנהיגים החלשים או את ההשפעות הזרות. אנו מנתחים כשלים מודיעיניים וטעויות צבאיות. אנו מפגינים, כותבים דוחות, מחליפים ממשלות, מטילים אשמה. אנו מסתכלים לכל מקום חוץ מהמקום שהתורה מצווה להביט אליו: פנימה. כאשר הגבולות נפרצים, כאשר האויב מתרומם, כאשר הארץ רועדת, השאלה הראשונה חייבת להיות מה עשינו שהחליש את הברית שלנו. לא “מדוע העולם שונא אותנו?”, אלא “מדוע איפשרנו למעשים שהתורה מכנה תועבה לפרוח בארצו של ה׳?”


רב־תרבותיות איננה מעלה כאשר היא סותרת את התורה. זו איננה חמלה לקבל עבודה זרה; זו הזנחה של מצווה. לאו נא אינו מגיע עם הערות שוליים, חריגות דיפלומטיות או סעיפים ללחץ בינלאומי. התורה אינה משנה את עמדתה משום שממשלות מתחלפות או מפני שאנו חוששים לפגוע באלו המכחישים את אחדות ה׳. אנו השומרים על ארצו. אנו המופקדים על מצוותיו.



כאשר אנו רואים את אויבינו מתחזקים, כאשר ההגנה נחלשת, כאשר הנסים נראים פחות מצויים, עלינו לשאול האם יצרנו את התנאים שהתורה הזהירה מפניהם. כל עוד עבודה זרה ניצבת בגאווה ובחוקיות בתוך גבולותינו, היסוד הרוחני של האומה פגום. לא מפני שה׳ אינו אוהב אותנו, אלא מפני שהוא לוקח את בריתו ברצינות ומצפה שגם אנו נעשה כך.


השאלה כעת איננה פוליטית אלא קיומית: האם נמשיך להעמיד פנים שלנוכחות עבודה זרה בארץ אין השלכה? או שנכיר סוף סוף בכך שביטחון לאומי מתחיל בקדושה לאומית, וששום כמות של נשק או בריתות לא תפצה על הפרת דברו של ה׳?


עתידה של ישראל תלוי בהבנת האמת הפשוטה הזאת: איננו יכולים לבקש הגנה אלוקית בעודנו מקיימים את הדברים שה׳ עצמו אסר. או שנסיר את המלכודת או שניפול לתוכה. הבחירה תמיד הייתה בידינו.





>>>> BUY ME A COFFEE <<<<


###


bottom of page